אורית-קלייר

שוב התנהלות ביריונית של ועד עובדים, שוב ביזוי בית הדין באי-מילוי הוראתו לחזור לעבודה מיידית. שוב פגיעה בציבור. רבותי, תפנימו: העבודה המאורגנת, דרך הועדים החזקים, כמו גם ועדי עובדים בכלל, פשטה את הרגל! היא היא הסיבה המרכזית לכישלונות העסקיים, השירותיים והתיפקודיים של הארגונים הגדולים במשק, בטח ובטח של השירות הציבורי. נ-ק-ו-ד-ה.

בגללה נוצר מעמד עובדי הקבלן, בגללה כל ארגון נגוע-ועד הוא הכי פחות יעיל, הכי פחות איכותי, הכי פחות שירותי והכי פחות חדשני, ובגללה הנהלות אותם ארגונים, מסורסות ומשותקות מניהולם בפועל.

הוסיפו לכך שחיתות מוסרית של מספר טייקונים-כוכבים והנהלותיהם הבכירות ; תַּבְּלוּעם ספקי אשראי הזוי, הממונף מעבר לכל היגיון כלכלי וללא כל ערבויות ממשיות, בדמות הבנקים והמוסדיים ; ערבבו את הכל עם שחיתות פוליטית ברשות המחוקקת והמבצעת, והרי לכם התמהיל הרעיל שאת מחירו אנחנו, הציבור, משלמים שוב ושוב.

אבל בעוד שאת האחרונים כולם יודעים להאשים – ובצדק רב – על הועדים איש לא מעז להלין בגלוי ולחשוף את היותם ליבת הבעיה. איש גם לא מעז להחיל עליהם רגולציה כלשהי או חקיקה מגבילה. גם פניה לבית-הדין לעבודה להוצאת צווי ריתוק לשירותים חיוניים נעשית רק בלחץ ציבורי וגם אז לא תמיד. הפוליטיקאים מפחדים על כיסאם, הטייקונים-הכוכבים מפחדים על ריווחיותם, הבנקים והמוסדיים מפחדים על השקעתם, העובדים הטובים באותם ארגונים מפחדים על מעמדם, והספקים החיצוניים מפחדים על פרנסתם. פחד הוא החוט המקשר. וכפי שהמזרח התיכון לימד אותנו לא אחת: טרור עובד.

אסכם זאת כך יונית: מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ'. מ-ועדוקרטיה ו-טייקונוקרטיה יוצא חזירוקרטיה. כן, רבותי. סוציאליזם חזירי הולך טוב עם קפיטליזם חזירי. והוא גם מנצח אותו כל פעם מחדש.

ה-רעה ה-חולה של הסוציאליזם החזירי בתרבות הועדים היא מוסד הקביעות. חשוב לנתץ את האמירות הפופוליסטיות והפוליטיקל-קורטיות בנושא ולהצהיר קבל עם ועדה: לקביעות אין מקום בעסק חפץ חיים! בטח לא בשוק דינאמי ומשתנה תמידית. בטח לא כזה המוּעַד למיתונים ומשברים גלובאליים כל שני וחמישי. בטח ובטח ללא כל התנייה או קשר לביצועים ותפוקות. וכן. גם השירות הציבורי הוא עסק, רק שמטרתו אינה רווח אלא רווחת האזרח, ולכן הכלל הזה חל גם עליו.

בעיית הקביעות קיימת לא רק בגלל הכלכלה ההפכפכה המצריכה גמישות ארגונית. אלא גם בגלל הטבע האנושי. ההוכחה הטובה ביותר: חיי נישואין. בשלב החיזור שני הצדדים מקפידים על הופעה נאה, כושר גופני סביר והתנהגות ללא דופי. אולם, לאחר הנישואין, וככל שהשנים נוקפות, הכל מתדרדר, עד לגירושים שאז מיד מתקיימת החזרת עטרה ליושנה.

כי כך בני האדם בנויים: במקום בו יש ביטחון אין מאמץ. אין התפתחות. אין הנעה. לעומת זאת כן יש קיפאון. יש נוקשות. יש שיגרה שלאיש אין אינטרס לזעזעה בחשיבה יצירתית, בתהליכי עבודה מעודכנים, בתפוקות. אותו דבר במקום עבודה. והכי מדהים: אפילו בנישואין, שהם סוג של קביעות, אין טוטאליות. למרות היותם מוסד חברתי-אנושי אף מרכזי יותר ממקום העבודה, אותם – ניתן להתיר. מקביעות בחסות הועדים הגדולים, לעומת זאת, גם פעילות פלילית (מעילה, אונס) לא מאפשרת התרה אוטומטית או קלה. לפיכך, כשהביטחון הוא מוחלט, לא רק שאין מאמץ, אלא מתחיל תהליך הפוך: חבלה בעבודה, האטת התפוקות ולבסוף – עבד כי ימלוך.

זה המצב שבו אנו נמצאים כיום. וה-ביטוי ה-קיצוני ביותר שלו בימים אלה הוא בהתנהלות ועד עובדי הרכבת, אבל הוא נכון זה שנים גם בכל הועדים החזקים המוכרים, שידם הקלה על השאלטר היא איום קבוע, החולש על האוויר הים והיבשה של כולנו.

הועד, שבמקורו היה אמור להיות גוף חיובי השומר על זכויות העובדים, הפך למשהו לגמרי אחר: הגוף ששולט בפועל בארגון, מדרדר אותו, וממשיך להתהדר ביופמיזם "מגן על חלשים".

לשלטון הועד, ה-ועדוקרטיה, ארבעה תוצרים מרכזיים המהווים היפוך מוחלט למטרתו המקורית.

ראשית, מפגן כוח: מול ההנהלה, הבעלים, העובדים, הלקוחות, הספקים. החזקת ההנהלה "בביצים" כך שבפועל הועד מנהל את הארגון ולא להיפך. זהו אגו טריפ עוצמתי עם גינונים וטקסים משלו.

שנית, מסלול קידום ושליטה חסין השפעה ניהולית או משמעתית לעובדים שהם, לרוב, הפחות מוכשרים, מקצועית ואישית, ושאחרת לא היו זוכים ולו לנימה של מעמד דומה.

שלישית, סידור עבודה למקורבים ובני משפחה, ללא קשר לאיכות או התאמה לתפקיד.

רביעית, סירוב לכל זיקה בין תפוקות לתשואות. כל ההטבות חלות באופן אחיד על כל העובדים הקבועים, ללא קשר למידת תרומתם. כך, נוצר ומוזן כשל תיפקודי ארגוני בפעולת מלקחיים הרסנית: גם הגנה על עובדים גרועים ועידודם לאי-מאמץ או אף חבלה, וגם פגיעה בעובדים הטובים.

חשוב בהקשר זה לציין, שתי עובדות: האחת שבכל ארגוני ה-ועדוקרטיה, ישנם רבים רבים שהינם מוטיבציוניים, מוכשרים ומקצועיים. לאורך השנים, גם כעובדת, גם כאזרחית וגם כספקית חיצונית, היתה לי הזכות להכיר את חלקם אישית. השניה, שעובדים מצויינים אלה סובלים מה-ועדוקרטיה לא פחות מהציבור הרחב. לא רק שהם רואים כיצד יתר איכות ו/או תפוקות אינן מניבות יתר תשואות, אלא אף מופעל עליהם טרור לכיוון ההפוך – הורדת איכות וביצועים, כדי לא לחשוף את ערוותם התיפקודית של הגרועים וכדי "לא לתת להנהלה רעיונות".

כך, בתהליך שתיארנו, הועד החזק הופך לסרטן ארגוני הפושה בכל חלקה טובה ומחליא את הארגון עד שאינו יכול לעמוד במשימותיו לטובת הציבור או המשקיעים. האם זה לטובת העובדים? לא. האין זה ההיפך המוחלט ממטרת הועד המקורית? כן.

שוב מסתבר שלחזירות ניתן להגיע משני הצדדים – סוציאליזם או קפיטליזם – כאחד, ובכל מקרה התוצאה היא הרסנית, לציבור כולו.

לטור כפי שהתפרסם בגלובס